החלטה בתיק בר"ע 39872-12-11

1.     לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי לעבודה בירושלים (השופטת שרה שדיאור ונציגי הציבור גב' יעל רייכמן ומר אילן לוי; ס"ע 50913-02-11) מיום 24.11.11, בה נדחתה בקשת המבקש למתן צו כנגד סיום העסקתו, שלושה חודשים אחר שובו לארץ משליחות המשיבה 1 (להלן - הסוכנות), וכן למנוע העברת תפקידו בדרך קבע לאדם אחר ולהחזרה מיידית של המבקש למשרתו. 

2.     על פי העובדות הלכאוריות שנקבעו בהחלטת בית הדין האזורי, המבקש עבד בסוכנות החל משנת 1981. החל מחודש מרץ 1986 עבד המבקש כמבקר כספים בסוכנות, למעט תקופת שליחות המבקש במוסקבה, בין השנים 2000-2003 ושליחות נוספת באוקראינה, החל משנת 2008 ועד ליום 30.11.10. ביום 22.12.10 קיבל המבקש הודעה לפיה ישובץ בתפקיד המתנה לתקופה של שלושה חודשים החל מיום 15.12.10. עובר למועד שובו של המבקש משליחותו פורסם, ביום 28.3.10, מכרז על תפקידו של המבקש, אשר השתנה עקב שינויים ארגוניים. במכרז זכה משיב 2 (להלן - המשיב).

3.     בהחלטתו קבע בית הדין האזורי כי הסוכנות הפרה את חובת הגילוי המוטלת עליה, ואת חובת הנאמנות כמעביד, עת לא יידעה המבקש בדבר פרסום מכרז על תפקידו, טרם יציאתו לשליחות. בית הדין קמא קבע כי אין זה מקובל שהסוכנות שמרה על מידע זה, בעל חשיבות רבה למבקש, ולא יידעה המבקש בדבר ספקותיה לגבי המשך העסקתו בשליחות בחו"ל. בית הדין ציין כי עניין זה יילקח בחשבון לעניין שקילת מתן סעד אכיפה. יחד עם זאת, קבע בית הדין כי, הסעד המבוקש הינו הלכה למעשה בקשה לפיטורי המשיב, שנבחר במכרז כדין למינוי קבוע. התפקיד אליו נבחר המשיב שונה מתפקיד המבקש טרם שליחותו, כתוצאה משינוי ארגוני בסוכנות. לאור זאת נפסק כי המבקש אינו יכול לחזור לתפקידו הקודם מאחר ולא הוכח שהמבקש עומד בדרישות התפקיד החדשות, משתפקיד זה אויש כדין, ומחמת שוועד העובדים לא חלק על הבחירה חרף שליחות המבקש. בית הדין קמא קבע כי המבקש, ערב יציאתו לשליחות, ידע שתפקידו לא יישמר לו ובמשך שנתיים לא חלק על כך. עוד נקבע כי זכויות מכוח הסדר קיבוצי ניתנות לויתור וזאת על פי הסכם מפורש או על פי התנהגות מתמשכת בין הצדדים וכי התנהגות המבקש מעידה על הסכמה לויתור. נפסק כי המבקש לא הוכיח שסעיף 29 לחוקת העבודה לעובדי הסוכנות (להלן - החוקה) חל בעניינו וכי קיים נוהל המחייב את הסוכנות לשמור על תפקידו. בית הדין פסק כי הוכח נוהג לפיו הסוכנות אינה שומרת את התפקיד לעובד בשליחות, על דעת הוועד. יחד עם זאת לא הוכח נוהל כתוב. בית הדין לא מצא הצדקה להתערב בהחלטת הסוכנות שלא להחזיר המבקש לתפקידו באוקראינה. לאור האמור פסק בית הדין כי במאזן הנוחות הכף נוטה לטובת המשיבה. נוכח התנהלות המשיבה חייב בית הדין האזורי המשיבה בשכר טרחת עורך דין בסך 4,000 ש"ח.

4.     בבקשתו טוען המבקש כי החלטת בית הדין האזורי הינה בפועל מתן צו לפיטורי המבקש, כפי שהסוכנות פעלה למעשה, ללא הליך שימוע וחרף הודעתה בתגובתה כי היא תקיים למבקש הליך שימוע. לטענת המבקש, תוצאת הדברים תסכל תביעתו העיקרית ותותיר אותו לפעולת נקמנות של הסוכנות כולל פגיעה בזכויות הניתנות לכל עובדי הסוכנות. המבקש טען כי, בניגוד לקביעת בית הדין, בקשתו לא נצמדה לדרישה לפיטורי המשיב, בודאי שלא לאלתר. בית הדין התעלם מכך שהמשיבה חורגת באופן קיצוני מחוקת העבודה. המבקש עובד בסוכנות 30 שנה והינו בגיל 60. לטענת המבקש רק לאחר תקופת החפיפה של השליחות בחו"ל נאמר לו, לראשונה, כי על פי נהלי הסוכנות אם לא יזכה בתפקיד, אחר חזרתו מהשליחות, תסתייים העסקתו בסוכנות. המבקש טוען כי לא קיים נוהל בנושא. ההיפך הוא הנכון, בידי המבקש אישור בכתב לכך שבשליחות הקודמת נשמר לו תפקידו. כפי העולה מהעדויות מדובר בנוהג בן שנתיים בלבד, דהיינו נוהג שנתקבל אחר יציאת המבקש לשליחות. ככל שמדובר בנוהג, נוהג אינו יכול לבטל תנאי בסיסי של קביעות וכי אין לראות בשתיקתו ויתור מפורש על תנאי מכללא. עוד עולה מהעדויות בתיק כי הנוהג אינו מתקיים. לא יתכן, כך טוען המבקש, כי המשיבה אשר לא נהגה בתום לב והעלימה עובדות תצא נשכרת. לטענת המבקש, משרת המשיב אינה שונה ממשרתו שלו. הסוכנות לא הביאה ראיה לכך שנציגות מוסמכת של ארגון העובדים נתנה הסכמתה לכך שעובדים יאבדו קביעותם. בית הדין טעה, כך לטענת המבקש, בקובעו כי הוא קרוב לגיל פרישה. לטענת המבקש, שליחתו למכרזים כיום היא לעג לרש מאחר והסוכנות היא השלטת במכרזים. המבקש בעל ניסיון והשכלה ובכל זאת לא זכה באף אחד מחמשת המכרזים אליהם ניגש. המבקש מלין על כך שלא איפשרו לו לחזור לעבודתו בחו"ל וכי הסוכנות העדיפה שלא לאייש המשרה, הגם כי הממונה עליו כתב שהוא נוטה להמליץ על המבקש לשנה נוספת.

5.     לאחר שנתתי דעתי להחלטת בית הדין האזורי ובחנתי הבקשה על טעמיה, באתי לכלל מסקנה כי אין מקום להיעתר לבקשה לרשות ערעור. כלל ידוע הוא כי ערכאת הערעור ממעטת להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בעניין מתן סעדים זמניים (ראה ע"ע 215/03 נורית ענבר - יישום חברה לפיתוח המחקר של האוניברסיטה העברית בירושלים, ניתן ביום 3.11.06).

לא מצאתי טעות בשיקול דעתו של בית הדין האזורי, אשר דחה את בקשת המבקש למתן סעד זמני להשבתו לתפקידו, בשלב זה של ההליך. החלטת בית הדין האזורי מבוססת, מפורטת, ומנומקת. לא מצאתי מקום להתערב במסקנות בית הדין האזורי, אשר ניתנו בהסתמך על העובדות הלכאוריות שמצא, לפיהן השבת המבקש לעבודה תגרור את פיטורי המשיב, אשר זכה כדין במכרז; הוכח, על פני הדברים, נוהג לפיו הסוכנות אינה שומרת את התפקיד לעובד בשליחות, על דעת הוועד; משרת המבקש השתנתה. טענות המבקש לפיהן אין מדובר בנוהל, אלא נוהג בן שנתיים, וכי הסוכנות מתנהלת בחוסר הגינות, בין היתר באשר לזכייתו כיום במכרזים ולאיוש משרתו בחו"ל וכן כי תפקיד משרתו לא השתנה - כל אלה טענות עובדתיות, אשר ראוי כי יתבררו באופן יסודי ויבואו לידי הכרעה במסגרת ההליך העיקרי ולא מצאתי כי יש בהן להצדיק מתן רשות הערעור בשלב זה.

בית הדין האזורי ציין בהחלטתו כי עניין אופן ההתנהלות הפגומה מצד הסוכנות, היורדת לשורש יחסי הנאמנות וחובת תום הלב, יילקח בחשבון באשר לשקילת מתן סעד של אכיפה "מחמת שהמשיבה משכה את השטיח תחת רגליו". נחה דעתי, כי ככל שבסופו של יום יתברר שהדין עם המבקש, וכי ההחלטה לסיום העסקתו נעשתה שלא כדין, ניתן יהיה לפסוק לזכותו סעד אכיפה ולחלופין למצער סעד כספי אשר ישקף את הנזקים שנגרמו לו בתקופת בירור ההליך העיקרי, בנוסף לכל סעד אחר.

6.     סוף דבר - הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.

ניתנה היום,  כ"ג אייר תשע"ב (15 מאי 2012) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: